נפש האדם

"מעיין אינו שופע בחוזקה. מעיין אינו זורם בעוצמה.
מעיין אינו גובר לעינינו.
מעיין - כבודו פנימה. משם, ממקור סמוי מן העין,
הוא שואב את כוחו.
וכאשר נדמה שתם המבוע - הוא ממשיך לנבוע.
עמוק בנקיקי סלע רוחו, עמוק בתוככי צור נפשו בהסתר,
באין רואים, בחשכת ליל מתגבר הוא - המעיין ששמו אדם."
 (יעקב פרנקל).

הקטע המיוחד הזה מלווה אותי שנים רבות ומרגש אותי מחדש בכל קריאה שלו,
כמו אותן מנגינות שתמיד כשנשמע אותן – ירטיטו מיתר בלב.


הוא מיטיב לתאר בדיוק את האופן בו אני מסתכלת על נפש האדם –

1. בצניעות רבה ומתוך כבוד רב לאדם שיושב מולי וחושף מולי את עצמו באופן האינטימי ביותר.

2. מתוך אמונה במעיין הסמוי הזה - ברור לי כי מי שמגיע לפסיכולוגית בא מתוך תקווה שיסייעו לו למצוא את הנביעה הפנימית הזו.

אדם מבוגר מגיע לטיפול אצל פסיכולוגית כאשר חש שיש תקיעות / סתימה בזרימת הרגש, שנוצרה שכבה שאינו מצליח להסיר אותה ולגעת בעצמו. גם אם מגיע מיואש וחסר אמונה – עצם הגעתו לטיפול פסיכולוגי מעידה שיש חריץ קטן שבו אפשר להיכנס ולחפש נקודת אחיזה בתקווה. 

או אז, אנו יוצאים לסוג של מסע בתוואי הנפש, המסע המרתק והמפרך ביותר שיש בעיניי. 

 

מהי חוכמה? מעשים שיש בהם ביטחון ומחשבה שיש בה ספק " (הרמן הסה)

דווקא קיומו של הספק, הביקורתיות המידתית היא שמאפשרת את הביטחון הזה. מותר להיות לא בטוח במשהו ועדיין לומר אותו. ההישגיות שאנו חיים בתוכה במאה שלנו, המציאות המהירה של ההספקים והתוצרים – מייצרת לחצים נפשיים רבים ועומס שמכביד פעמים רבות עד כדי שיתוק המחשבה, היכולת להתבטא.
כאילו אין רגע להסס, לחשוב. הכל צריך להיות ברור ובטוח.


לכן, המשפט האמור כאן, מהווה בעיניי תזכורת חשובה ביותר לקצב האישי, ל"רשות האישית" שכל אחד מאיתנו צריך לתת לעצמו להטיל ספק, לא להיות בטוח עד הסוף ובכל זאת להתבטא, לא לוותר על נוכחות ועל קיום.

 

החוכמה היא לשלב בין השניים - הספק במחשבה והביטחון  בעשייה ולתת להם להתקיים בכפיפה אחת.